צפת תקציר

תולדותיה של צפת הינה עתיקת יומין כאלפיים שנות הסטוריה. עוד מימי בית המקדש השני בשנת 66 מוזכרת צפת, על ידי יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו) כאשר קומץ  יהודים מונהגים על ידו מתבצרים במצודת "ספף" מפני לגיונות הרומאים. במשנה ובתלמוד נזכרת צפת (צופיה) כמקום מושבם של שניים ממשמרות הכהנים, המשמרת השתיים עשרה ממשפחות יקים ופשחור. וכמקום הדלקת משואות ראשי החודשים.
בסוף המאה האחת עשרה בשנת ד-תתנ"ט 1099, נכבשת צפת על ידי הצלבנים ובשנת תת"ק 1140, בונה מלך ירושלים פולק דה-אנג'ו, את מצודת צפת על חורבות מבצר "ספף". בשנת תתקמ"ח בחודש דצמבר שנת 1188, נופלת צפת הצלבנית בידי השליט המוסלמי ממוצא כורדי, (יוסף בן איוב) צלאח א-דין, ונותן אותה כמתנה לאחד מקרוביו, סעד א-דין מסעוד בן מוברכ בן תמירכ. בשנת תתקס"ט 1219, הורס את המבצר שליט דמשק אל-מלך אל מועט'ם עיסה, ולאחר חמישים ושלוש שנות שלטון משפחת האיובים בצפת, חוזרים הצלבנים ושולטים בה. בשנת ה-א' 1240, בונים הצלבנים ממסדר הטמפלרים את מצודת צפת בשנית והופכת היא להיות לגדולה במצודות בכל האגן המזרחי של הים התיכון, יוזם בנינה של מצודה זו היה הבישוף של מארסיי, בנדיקט מאליניאן. הוא מצליח לשכנע את ארמנד דה-פריגור מפקד מסדר הטמפלרים היושב בעכו, שאין איום כה גדול לכופרים ומגן כה חזק למאמינים כמצודת צפת. הבישוף בעצמו מניח את אבן הפינה שעליה שם קערת-כסף מוזהבת מלאת מטבעות, כתרומה לבניין. צפת כונתה במקורות הצלבנים בשם "מפתח הגליל". במאה ה-י"ג בשנת כ"ו 1266, מופיע בשערי העיר צפת כובש חדש הממלוכים. מצודת צפת הצלבנית נופלת ביום 31 ביולי 1266 לאחר קרב קשה בידי מנהיגם הסולטאן ביברס, והופכת היא להיות אחת משתי ערי מחוז מהחשובות בארץ ישראל בנוסף לעזה. ימים אלה היו ימיי חיזוק  הישוב היהודי אשר לרוב דוכא באכזריות בימי מסעי הצלב. בשנת רע"ז 1517, צפת נכבשת על ידי העות'מנים, והם הראשונים המתירים ליהודים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל ונוטים הם חסד גדול בעיקר ליהודי צפת. בתקופה זאת נרקמים ימי הזוהר של צפת. העיר צפת עד מהרה הופכת מרכז לעליית יהודים במיוחד ממגורשי ספרד משנת רנ"ב 1492. צפת הופכת לישוב יהודי תוסס בחיי כלכלה ורוח גם יחד, בעיקר תודות לתעשיית אריגים משובחת שעתידה להתמוטט רק בסוף המאה ה-ט"ז עם תחילת המהפכה התעשייתית באנגליה. בשנת שכ"ד 1563, הוקם בצפת בית הדפוס הראשון במזרח התיכון כולו. אט אט מתפתחת לה עיר הומה בחכמים ורבת השראה ליוצרים רבים. התעסקות חכמיה בחישובי הקץ והעיסוק בנסתרות, מתגבשים לתורה של ממש הלא היא תורת הקבלה, מניח היסודות לתורה זו בצפת הוא הרמ"ק רבי משה קורדובירו, תלמידו העולה ממצרים האר"י רבי יצחק לוריא מפתח אותה לתורה מעשית ובכך מטביע הוא חותם עמוק על העיר. כמוהו עוד רבים אחרים מנציחים את זוהרה של צפת. ביניהם רבי יוסף קארו מחבר "שולחן ערוך", רבי יעקב בירב, בניסיונו לחדש את הסמיכה, רבי שלמה הלוי אלקבץ מחבר הפיוט "לכה דודי", ורבי משה אלשיך, ממחזירי אנוסי ספרד לחיק היהדות הבאים לצפת.
בשנת 1777, ה' חודש אלול תקל"ז, ראשוני החסידים ובראשם רבם רבי מנחם מנדל מוויטבסק מניחים את יסודות תורת הבעל שם טוב בעיר צפת. וכעבור שלושים ואחת שנים בשנת תקס"ח 1808, משלחת המתנגדים תלמידי הגאון רבי אליהו קרמר מוילנא מגיעה לצפת, ונוטעת את יסודות מתנגדי החסידות בצפת.
ביומו התשיעי לחודש מרחשוון שנת תק"כ 31 לחודש אוקטובר 1759, פוקדת את צפת רעידת אדמה, ואך עוברים שבעים ושמונה שנים, ביום כ"ד לחודש טבת תקצ"ז, ביומו הראשון של שנת 1837, בזמן מנחת ערב, נופל חורבן כבד על העיר צפת בעקבות רעש גדול. צפת קרסה על תושביה יהודים כערבים ולמעלה מאלפיים יהודים מוצאים את מותם, בזאת לא פסק כוס התרעלה, צפת הופכת לעיר דואבת מגפות פושטות בה והרעב מכה לבלי רחם. נוסף לכך הבדואים והדרוזים פושטים על העיר ואת אשר לא סיימו בשנת תקצ"ד 1834 במרד הגדול, מנצלים את מכת הרעש הגדול לכלות מלאכתם ובוזזים מכל הבא ליד. קולות הניצולים מצפת קוראים לשקם את עיר הקבלה והסוד ובעקבות זאת באה עלייה גדולה מארצות שונות ממזרח ומערב. עולים אלה מקוממים את ההריסות וכך אט אט עיר חדשה קמה על תלה ולקראת סוף המאה ה-י"ט שבה צפת להיות עיר שוקקת חיים כמעט כבעבר. בשנת תר"ע 1910, פוגעת בעיר צפת מגפת טיפוס קשה אשר מכלה 4000 מתושביה, ובימי מלחמת העולם הראשונה ננעלים שערי ארץ ישראל ובכך פוסקים כספי "החלוקה" לצפת.
בשנת רע"ז ימי הטורקים בארץ ישראל תמו, והבריטים כובשי הארץ שולטים בה. בתקופה זו משתרר מתח בין תושבי צפת ערבים ויהודים. ובתוך כך חאג' אמין אל-חוסייני המופתי הירושלמי מסית את ערביי ארץ ישראל בדברי בלע ושנאה, וכתוצאה מכך האיבה גואה. ובחודש מנחם אב שנת תרפ"ט 1929, ערבים פושטים אל עבר שכונות היהודים ומטילים חורבן והרס, הם שוחטים, ומעלים באש כל אשר בדרכם, שבעה עשר אנשי צפת מוצאים את מותם, ולמעלה מחמישים איש ואישה זקנים וטף נפצעים. יהודי צפת בסיוע הצבא הבריטי מנסים למצוא מסתור בחצר ה"סראייה" בית הממשל הטורקי, אך חיילי משמר הלגיון הירדני יורים לתוך ההמון וישנם קורבנות נוספים. בשנת תרצ"ו 1936, משפחה נוספת מיושביה היהודים בצפת מוצאת את מותה בפגיונות וסכינים.
עם הגעת השמועות הראשונות אודות חורבן קהילות שלמות באירופה במלחמת העולם השניה, הישוב היהודי בצפת מתעורר להגנה מהאויב בפנים הארץ ומהפולש הגרמני המתקדם לארץ ישראל דרך מדבריות צפון אפריקה. בכך מתגבשים להם גרעיני המחתרות, חלק מהבתים החרבים הופכים "סליקים" מסתור לנשק אשר ברשותם. בתש"ח 1948, צפת עומדת לפני מבחנה האחרון. ישוב יהודי המונה כ-1300 איש ואישה זקן וטף, אל מול אוכלוסייה ערבית המונה יותר מ-12000 איש. אווירת מתח וחרדה נופלת על יושביה היהודים של העיר צפת, וכל מי שנמצא כשיר מגויס. על יחידות ה"הגנה" בעיר מוטלת הפקודה מפי מפקדה מאיר מייברג: "אין ליפול בשבי האויב בשום מחיר".
ביום הששה עשר באפריל 1948, עוזבים אחרוני הבריטים את העיר צפת לא לפני שמעבירים את עמדות המפתח לידי הערבים. בראשם, המצודה, מפקדת הצבא הבריטי בהר כנען, בית שלווה, ובניין המשטרה שבמרכז העיר. כבר באותו יום לגיונות צבא ההצלה הערבי מגדודי אל ירמוכ ה-2 וה-4, בפיקודו של קאוקג'י החלו בהתקפה עזה על הרובע היהודי, כסיוע לחייל המשמר הערבי בצפת בפיקודם של אחסאן אלמאז, וסארי אל פניש. מיד נשלחת תגבורת אנשי פלמ"ח אשר בראשה עמד יגאל (פייקוביץ) אלון שהפך להיות למפקד כל הכוחות הלוחמים והאוכלוסייה בצפת. ביום שבעה עשר באפריל הפלמ"ח בשערי העיר, שלושים וחמישה לוחמי הגדוד השלישי חטיבת "יפתח" בפיקודו של אלעד פלד נערכים לקרב השחרור עם קומץ מגינים ממגיני צפת. בראשון לחודש מאי מגיעים יתר לוחמי הגדוד השלישי אשר מפקדו היה משה (מוסה) קלמן. בבוקר השישי לחודש מאי נעשה ניסיון התקפה ראשון וכוחות הפלמ"ח החי"ש ו"הגנה" צפת נוחלים כשלון. מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, מגיע לעיר ונרקמת תוכנית חדשה. ובבוקר העשירי לחודש מאי תש"ח 1948, נערך ניסיון התקפה שני. אך הפעם מותקפות שלושת העמדות המרכזיות שבידי הערבים, בסיומן של שתי יממות של לחימה עיקשת, העמדות נכבשות על ידי הכוחות הלוחמים. ביומו האחד עשרה לחודש מאי 1948, א' באייר תש"ח, תדהמה נופלת בקרב לוחמי הפלמ"ח "ההגנה" ושאר הכוחות הלוחמים, בשכונות הערביות אין נפש חיה. ערביי צפת לוחמים ואזרחים כאחד נסו ברחו והותירו מאחור בתים רקים. צפת משוחררת.
במערכה על שחרור העיר צפת נפלו חמישים לוחמים, אנשי הפלמ"ח החי"ש "ההגנה" צפת, ומבין תושבי העיר אזרחים.